Smart Phone, Dumb Phone – גמילה מסרק

על הספר

הספר סמארטפון דאמבפון נכתב לכאורה ע"י אלן קאר, יחד עם ג'ון דייסי. אלן קאר, גורו הגמילה מעישון ואימפריית גמילות למינהן, מת ב2006 (מסרטן ראות כמובן. לא הפסיק לעשן מספיק מוקדם) – לפני שהתמכרות למסכים היתה דבר. ל"מכון אלן קאר" הזכויות להוציא ספרים בשמו מן הקבר, בהלימה עם השיטות והמסרים שלו שעבדו עבור מיליוני אנשים תחת נושאים אחרים. לא נחשפתי ל"דרך הקלה" בהקשר של עישון כי אני לא מעשנת, אבל נראה לי שעכשיו אני מבינה את הקונספט. יש כל מיני דרכים לקרוא לדבר ממנו הספר מעודד להתנתק, לצורך הפוסט הזה אשתמש ב"סרק" (לאורך הספר הביטוי הרווח הוא דיג'יטל ג'אנק). סרק היא כל פעילות אונליינית קומפולסיבית שמעלימה שעות מיומנו וממסכת את הסביבה. גלילה אינסופית ברשתות, רפרוף על כותרות חדשות, קז'ואל גיימינג, גיימינג כבד, ספירלות בויקיפדיה – כל אחד והרעל שלו. הספר כתוב רע, שיהיה ברור. השפה שלו רדודה ומכוונת למכנה המשותף הנמוך ביותר. המטאפורות בו מביכות בפשטנותן. רעיונות הליבה ממוחזרים עשרות פעמים בניסוחים שונים. וכל זה – עובד. זו שטיפת המוח שאנחנו צריכים, מואכלת בכפית הכי קטנה שיש.

איפה זה פוגש אותי (משתמשת בביטוי ללא שמץ סרקזם)

ההרגל הזה באמת פשוט התחיל להגעיל אותי. ניסיתי לאורך השנים לשנות את הפיד שלי עם תוספי דפדפן, להוריד חברים, אבל שום דבר לא עבד ממש טוב – עדיין הרגשתי שאני מגבילה את עצמי ובהכרח מפספסת משהו אם הפיד לא מגוון. המצאתי גם תרגיל נחמד – תחמתי זמן או מספר פוסטים (חמש דקות, חמישים פוסטים, כמה שיש סבלנות) וניסיתי לקחת כל אחד ברצינות גמורה – האם נתרמתי מהעדכון הזה איכשהו? מה הוא הוסיף לי? מה למדתי? התוצאה של הניסוי היתה שבערך 1/10 פוסטים שחלפו מול עיניי היה להם ערך כלשהו ולא זבל מוחלט. והערך הזה היה "משהו שאני רוצה לעשות לגביו משהו, מתישהו בהמשך" (צפיה מסקרנת, קריאה ארוכה) = סנדול זמני העתידי. ואם מוציאים את זה מהפסיביות של צריכת תוכן ומתמקדים בסוציאליות, זה אפילו יותר גרוע – מספיקות עשר דקות של פיזור תגובות בפייס/טוויט, הכרזת "ראו אותי, אני כאן", כדי לעבור שעות ואף ימים של השתוקקות לבדוק אם מישהו התייחס אלי, הכיר בקיומי.

מהי הדרך הקלה

  1. סרק עושה לנו רע. מעגל ההתמכרות הוא כזה שיש אשליה של תחושה טובה, אבל היא רק ההקלה מהקריז. יש כאן מעגל סגור שמזין את עצמו, שבשום שלב לא באמת תורם מחוץ לעצמו. כשמרימים את הראש, והזמן נעלם מאחורינו, התחושה היא חמוצה. לא באמת "נתתי למוח לנוח", או כל סיפור אחר שסיפרתי לעצמי. מה שעשיתי באמת היה לברוח מאי נוחות במציאות שלי, להפציץ את תודעתי בים של מיקרו-שיט לא מעניין מהזולת, ולחזק הרגל מזיק של קיצור הקשב שמהדהד לרעה במקומות שאשכרה חשובים. אין שום מנוחה אמיתית בשעות של גלילה – אלא אם מחשיבים את זה שאני סרוחה כמו לוויתן על הספה במהלכן (שלא לדבר על סרק בוקר עם היקיצה, שמזיק לי אישית פי כמה בקובעו את הטון של היום).
  2. ה"שיטה" עובדת בשכנוע בנ"ל ממגוון זוויות, על מנת להביא לשחרור מהסרק לא דרך כוח רצון ומניעה-עצמית, אלא דרך ההבנה הפנימית-אמיתית-חווייתית שאין בעיסוק הזה הנאה או נחמה. במסגור מחדש שהספר מציע, כאבי הגמילה הופכים להתרגשות לקראת שחרור. תחושת החסך, אותה ליבינו והזנו בשימוש אוטומטי ולא מודע שגדלנו לתוכו במשך שנים, הופכת לחופש. ייסורי הסיגוף-לכאורה והשתת המשמעת המחמירה נעלמים, כי אנחנו מומרים – מאמינים סופית שאין לנו מה לחפש שם והמבט מופנה לחיים – לחלון, לעץ. כמו כן מקדיש נפח לא קטן להסברים קונספירטיבים-בצדק לכך שמטרתו של הביג דיגיטל היא למכר אותנו. יש שיקראו לשכנוע הזה "שטיפת מוח נגדית". לכאורה ספיילרתי את הסוד הגדול, אבל כשזה מגיע בצורה של ספר האימפקט הוא קצת אחר. 
  3. הספר מכיר בכך שאי אפשר להתנזר מטכנולוגיה ושיש לה צדדים טובים (לא מספיק עומד על ההבדל לטעמי). יש כאן שאלה מהותית של אם יש מקום לסרק מגודר, ואם התודעה-שאני תוכל לעמוד בזה מבלי לחזור לדפוסי דופמין ומו"מ מייסר של "למה מגיע לי רק עוד שעה". שם גם מתחבאים האתגרים שעוד קיימים ועומדים – איך אדע על אירועים שווים? איך אוודא שאנשים שחשובים לי ממעגל רחוק יותר לא ישכחו ממני? זה הפתח הלא-פתור שעיכב את הפוסט הזה. 
  4. הקונטקסט הרחב יותר של הארכת קשב – אני קוראת כבר איזה חודשיים את The Shallows (מקווה לכתוב עליו בהמשך), ומבינה נדבך-נדבך איך כחברה אנחנו דופקים לעצמנו את היכולת להתרכז, לעבוד אנכית, לעבד ולהפנים מידע. דאמבפון נוגע בזה גם, ומזכיר לנו את היופי שבבהיה, בשעמום, ב"הרעבה" קלה שמזריקה משמעות ועניין בכל מה שכן עושים. 

סיפא

הורדתי גם את הספר שלו על סוכר (גם כי שאול אמסטרדמסקי עשה חשק כבר לפני כמה שנים). ברוסית, כדי לנסות לתרגל (בידיעה שהשפה תהיה פשוטה עד גיחוך). אני לא מתחילה איתו מיד כדי קצת לרווח את השטיפות מוח וכי חוששת מאתגר השפה, אבל יש לזה סיכוי לעשות שינוי משמעותי ובר-קיימא. אולי אפתור לפחות דפקה אחת מדפקות התזונה שלי! גרייט סאקסס.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s